תקופת גיל ההתבגרות ועד הבגרות הצעירה,  גילאי 12- 25 בערך, היא תקופה קשה ומאתגרת שבה מתרחשים שינויים בכל תחומי החיים. סדרת המעברים והשינויים קשורים זה בזה ומתרחשים בו זמנית. הם באים לידי ביטוי בחוסר שקט, תחושת דכדוך ודיכאון, דימוי עצמי נמוך, התפרצויות זעם וקונפליקטים עם עצמם ועם הסביבה. 
מבחינה התפתחותית זוהי תקופת מעבר שמטרתה להכין את האדם כך שיהיה מסוגל לעזוב את ביתו הבטוח ולעבור לטריטוריה לא מוכרת ולהתמודד בה באופן הטוב ביותר. 
ריגוש, חידוש, סיכון, עצמאות, מעמד חברתי - כל אלו מביאים לכך שבני נוער נוטים לעשות מעשים מסוכנים מבלי לחשוב על התוצאות העתידיות, ובעיקר נסחפים למעשי קיצון כאלו כשהם בחבורה. 

השינויים שהאדם עובר בתקופת גיל ההתבגרות והבגרות הצעירה, הם דרמטיים יותר מאשר בכל תקופת חיים אחרת; שינויים פיזיולוגים – הגוף משתנה בקצב מהיר והמיניות מתחילה להתעורר, שינויים פסיכולוגים – הזהות העצמאית מתחילה להתגבש, שינויים חברתיים –  שנובעים גם מהשינויים בזהות האישית וגם מהמעברים בין המסגרות. על אלו מתווסף מאוחר יותר הקושי להחליט על כיוון מקצועי ואישי לאחר סיום המסגרות (בי"ס, צבא), שיוצר לעתים קרובות תחושת משבר, בלבול ואכזבה.
 

המוח עובר שינויים משמעותיים בתקופת ההתבגרות. החלק האחורי של המוח כבר מפותח לגמרי בעוד שהחלק הקדמי עדיין בהתהוות ויסיים את התפתחותו רק בגיל 25. במצב המוחי הזה, החוויות החושיות (שנתפסות ע"י החלק האחורי) הן חזקות ומשמעותיות יותר ולכן הדחפים הם אלו שמכוונים את ההתנהגות. רק בהמשך, עם התפתחות החלק הקדמי, מתפתחת היכולת להפעיל תהליכי חשיבה מתוחכמים יותר כגון: ריסון דחפים, למידה מניסיון, תכנון לטווח ארוך, פיקוח על ביצועים והסקת מסקנות. 
 

בניית מערכות יחסים עם קבוצת בני גילם ויצירת מעמד מרכזי, הם גורמים מכריעים להצלחה של הצעירים בעולם העתידי. ההשקעה בבני גילם היא השקעה בעתידם ולכן יש לה חשיבות גדולה בעיניהם. לעתים קרובות יש לצעירים תחושה שהתנהגויות קיצוניות יוכיחו עד כמה הם אמיצים ויוצאי דופן ויקנו להם מקום מרכזי בין חבריהם. לכן התנהגויות סיכוניות הן דרך שבה המתבגר מנסה להשתייך מבחינה חברתית ולהיות מקובל בין בני גילו.  

מבחינה אישיותית התנסות בחוויות מרגשות ומסוכנות זוהי אחת מדרכי ההתמודדות עם תהליך הפרידה מההורים והפגנה של עצמאות וכוח. באמצעות ההתנסות הזו המתבגר בודק גם את גבולות היכולת שלו, גם את גבולות המוסר שלו  וגם את הגבולות שמציבה לו החברה שמסביבו ובעיקר ההורים.  
התנהגויות סיכון נפוצות הן: שתיית כמויות גדולות של אלכוהול, התנסות בסמים, השתתפות במין קבוצתי ובמשחקים מסוכנים, נהיגה בלי רישיון, הימורים, צפייה בפורנו או משחקי רשת אלימים.  התנהגויות כאלו עלולות להוביל להתמכרות מסוכנת והרסנית, במיוחד כשמתחילים אותן בגיל צעיר. 
 

המתבגרים והצעירים של ימינו הם 'דור המסכים'. הם הרבה פחות מדברים ויותר מתכתבים, ומשתמשים  בשפת האימוג'י כדי לבטא רגשות. שינוי דפוסי התקשורת גורם לשינוי בתפיסה הרגשית. הבעת רגשות באמצעות סימנים (אימוג'ים) התכתבות במקום דיבור, העדפת תקשורת אלקטרונית על פני מפגשים פנים אל פנים – כל אלו יוצרים צמצום רגשי, מופחתת היכולת ליצור קשר אינטימי ויש קושי ביכולת להבין ולהכיל רגשות של אחרים. 
 

על הרקע הזה יש יותר ויותר צעירים שמרגישים בודדים ודיכאוניים, הכישורים החברתיים שלהם מצטמצמים והם מתקשים לבטא רגשות וגם להבין מה האחר מרגיש. הכשל האמפטי מוביל להתגברות תופעות של אלימות והתעללות ולעליה בשיעור ההתמכרויות וניסיונות אובדניים. הקושי ביצירת קשרים חברתיים, הבדידות והקושי בהבעת רגשות עלולים להוביל להתנהגויות מסוכנות שיגבו מחיר כבד בהמשך. 

קשר טיפולי תומך ומסייע שניתן תוך הבנה וכבוד למשימות ההתפתחותיות ולסדרי העדיפויות המשתנים של המתבגר או המתבגרת, יהיה מועיל לפיתוח היכולת שלהם לזהות ולבטא רגשות, לשלוט על דחפים, לתכנן מהלכים לטווח ארוך ולעצור תהליכים מסכנים כגון התמכרות או דיכאון.
במקביל מומלץ ליווי והדרכה להורים על מנת שיצליחו לספק למתבגר הדרכה כיצד לשמור על עצמו ויחד עם זה יאפשרו לו לחוות עצמאות ולהשיג הצלחות.